אלדד יניב – הנחש
על הקשר בין אלדד יניב למחאה החברתית, לעמותות ברק, ליועץ הפוליטי של אובמה וקלינטון ולאיש העסקים המואשם באונס ועבירות מין – לאלון קסטיאל.

אלדד יניב הוא בן אדם אובססיבי, מניפולטיבי וערמומי שלא יבחל באף שקר הונאה ודמגוגיה ע"מ להשיג את מטרתו. "נראה לי", קובע הפסיכיאטר, "שלפנינו אנשים בעלי הפרעות פסיכיאטריות המוגדרות כהפרעות אישיות.
"הדמות הדומיננטית […] של מר אלדד יניב, שנראה לי מתאים לקלסתרון המאפיין אישיות נוגדת חברה עם קווים מגלומניים בולטים. (יניב) זקוק בכל זאת לליטוף אגו, אותו הוא מקבל כאשר שמו באמצע סערה, דבר שגם ממריץ אותו להשתמש בטרמינולוגיה בוטה ועוקצנית" (4).

כשמיכל קפרא העיתונאית אמרה לו שההגדרה הכי לא מפתיעה שמישהו אמר עליו, היתה "נחש" הוא מיד אמר;

"נחש זה רע? ". "נחש זה מצוין".

ובכהונתו כנחש אוהב יניב לבצע תעלולים. "תעלול", עוד מילה אהובה עליו, כשלאחריו הוא משאיר שובל של גוויות שהוא דרך עליהם.

בראיון מ 2011 אראל סגל רשם עליו
"יניב הוא ג'לי מולקולרי מתוחכם. דוכס הספינים וברון הקומבינות, מניפולטור רב נכסים ועלילות, שנדמה היה לפרקים כפרי אהבה של חילופי זוגות בין חווה לנחש, מתווך דירות תל אביבי, מקיאוולי הצעיר והקונסליירי של משפחת קורליאונה".
יניב אף העיד על עצמו את הדברים הבאים:
"כל מי שהיה שותף לתרבות הספינים, כולל אני, היה שותף לפשע, משום שזו הייתה פוליטיקה שקרנית בגיבוי התקשורת" (5).

אלדד יניב הוא הוגה "המחאה החברתית" של קיץ 2011, אני וידידי כאן חשפנו את זה (1), והעיתונאי קלמן ליבסקינד כתב על כך טור מאלף בשם "זו המחאה הספונטנית הכי מתוכננת שראיתם" (2).

התוכנית של אלדד יניב היתה לצור "מניפה" של מפלגות שמאל, כש"השמאל הלאומי" (המפלגה שבדרך של אלדד), אמור למשוך קולות מהימין ומהמרכז, כשבפועל לא תהיה כל כוונה לאמץ קו ימני, אלא להשתמש בקולות אלה לביצוע תוכניות השמאל הקיצוני והקרן לישראל חדשה, שהם שותפיו הטבעיים של "השמאל הציוני", להפלת הממשלה של נתניהו ולחלק את הארץ.

"העובדה שאנחנו כל הדורות התפללנו להר הבית לא אומרת שהר הבית חייב להיות בריבונות שלנו" הוא אמר (3)

לשם כך כינס אלדד כחצי שנה לפני "פרוץ המחאה החברתית" ב- 22 למרץ, בגלריה של איש העסקים אלון קסטיאל , (כן כן ההוא שמואשם באונס ועבירות מין), בתל אביב כמה עשרות פעילי שמאל.

הפעם זומנו החברים לפגישה עם היועץ הפוליטי האמריקני הבכיר סטנלי גרינברג. גרינברג, מי שאחראי לכמה מהפכים פוליטיים שמאליים ברחבי העולם ומי שייעץ בין השאר לברק אובמה, לביל קלינטון, לנלסון מנדלה ולגרהרד שרדר, הציג לנוכחים את עשרת הדברות שלו לניצחון. או אם להשתמש במילותיו שלו: "כך יובס הימין אם נעבוד קשה ונכון".

כעבור כמה שבועות נפגשו גאון ויניב עם חבורה רחבה יותר של פעילים בארגוני שמאל שונים. גאון עמד על הבמה והציג בפניהם את "תכנית סטנלי". עיקריה: יצירת מחאה חברתית יזומה שתגבש רוב, כשבהמשך ייעשה שימוש ברוב הזה כדי להכריע את הבחירות ולהביא לחתימת הסכם מדיני עם הפלסטינים.

גרינברג, שבדיוק כמו יניב מבין את הצורך של השמאל ביצירת מסגרת פוליטית חדשה, הזהיר את שומעיו מפני מהלך מוקדם מדי, בטרם יבשלו התנאים הנכונים. "אנחנו צריכים לייצר מצב שבו המרחב השמאלי מבעבע, שיש למנהיג לאן להיכנס", הסביר גאון לקהל את תכניתו של המומחה מארה"ב.
גרינברג אחראי לחלק חשוב מהאסטרטגיה של מחאת יוקר המחיה. הקו המרכזי שהתווה, ואשר מולא בהקפדה, הנחה שלא לרכז בשום אופן את הפעילות אצל גוף אחד, אלא לחלק אותה לכמה שיותר יוזמות ולכמה שיותר מקומות. יש להביא ל"ריבוי פעולות, מרובי קולות וגוונים", קבע.
סעיף נוסף במסמך שהנפיק סימן את הצורך לכרוך כל העת את הדיון על המצב הכלכלי חברתי, בזה המדיני. ההפרדה, הסביר, משחקת לידי הימין. אבל הסעיף הכי חשוב במשנה של גרינברג היה סעיף ה"אקשן". הרבה "אקשן". "פעולה, לא מחשבות. אקשן, כל הזמן, ללא הפסקה, עד הניצחון", ביקש.
חודשיים וחצי אחרי המפגש הזה, עוד לפני שעשינו הכרות ראשונה עם המחאה ה"עממית" של דפני ליף, כבר יצאה תכניתו של גרינברג אל הדרך. אלדד יניב ו"השמאל הלאומי" פרסמו בדף הפייסבוק שלהם כי "בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדיור לצעירים". יניב חיפש מתנדבים שיפעילו את המחאה הזו. בראיון לאראל סג"ל, הודה כי ידע על הכוונה להקים את המאהל עוד בטרם הגיעה ליף לרוטשילד.

מי שיבחן את זהותם של הגורמים המעורבים, בדרך כזו או אחרת, בתכנון האסטרטגי של המחאה ומאפייניה, יתקשה שלא לחוש שמדובר בשידור חוזר של אותו סרט שבו כבר היינו בעבר. אותו סרט ועם אותם שחקנים. זוכרים מתי בפעם האחרונה נפגשו בזיכרונכם משה גאון, אלדד יניב, טל זילברשטיין (עוד מעט מגיע אליו) וסטנלי גרינברג? נכון. זה היה ערב בחירות 1999. אהוד ברק רצה אז להיות ראש ממשלה. העמותות הפיקטיביות והמחאה החברתית המעושה שייצרו אנשיו היו הפלטפורמה בדרך לשם. יניב היה אז ראש המטה האישי של ברק. גרינברג היה יועצו הפוליטי. גאון שימש כאסטרטג. זילברשטיין כמנהל הקמפיין.

בדיקה קצרה של שיטות העבודה אז והיום מגלה ששום דבר לא השתנה. אותם אנשים, אותה שיטה, אותה אסטרטגיה. ב- 99' נחשפו רק לאחר הבחירות הקשרים בין גופים תמימים לכאורה שהצטיירו כמי שעסקו במצוקה החברתית, לבין קמפיין הבחירות של אהוד ברק. מבקר המדינה הנפיק אז דוח ביקורת חריף. ראש הממשלה הנבחר זומן למשטרה וטען שלא ידע כלום. יד ימינו, בוז'י הרצוג, שמר על זכות השתיקה. הרצוג אגב גם נפגש עם חברי פורום רובינגר.

אז לאחר שאלדד "הנחש" שינה את עורו והפך באחת לניאו-מרקסיסט במחאה החברתית, בא הכישלון. מפלגתו "ארץ חדשה" הפסידה לבעלי כוחות חזקים יותר כמפלגת העבודה ויאיר לפיד. ב 2013 הוא ניסה שוב להכנס לכנסת ובחוגי הבית שהעיבר אף הטיף לאלימות בשם הדמוקרטיה מותר "ללכת מכות".
1. "צריך לעמוד מולם בכוח. צריך לבנות כוח מאורגן"
2. "אתה הופך את הכנסת למקום שמפחדים להגיע אליה"
3. "הייתי תולש את ח"כ פלסנר בכוח מהדוכן"
4. "מתחילים לזרוק מלמעלה מהיציע חפצים"
5. "אני לא נבהל מזה שבכנסת יעופו הכיסאות של החברי כנסת באוויר"
6. "הכנסת צריכה לעלות בלהבות"
7. "אז אצל בגין זה נגמר ברימונים, זה לא צריך להיגמר ברימונים"
8. "צריך להדליק את הרחובות ולא צריך להיבהל"
9. "בשביל דמוקרטיה הולכים מכות"
10. "ובשביל דמוקרטיה לא מתביישים גם אם כמה שמשות של בנקים מתנפצות"

גם ב 2013 הנחש לא הצליח במשימתו, והבין שהוא חייב להשתל בתוך מפלגה ע"מ לממש את שאיפותיו הפוליטיות מחד ולכבוש את היעד האובססיבי והאישי נגד נתניהו, לכן הוא חבר לקראת הבחירות ב 2015 למפלגת העבודה. גם כאן הוא כשל בפריימריס, אך האובססיה נגד נתניהו המשיכה.

לאחר כשלון הבחירות ב 2015, הבין אלדד שלא ניתן לבצע מניפולציות בעם, לא ניתן להעלות את השמאל לשלטון בדרכים דמוקרטיות ועל כן הוא החל לפנות לכיוונים אחרים; יצירה ועידוד לחץ חיצוני בינלאומי על ישראל לסיום "הכיבוש", מחד ונסיון לגייס את האליטות המשפטיות והתקשורתיות להדחת ראש ממשלה מכהן, או כפי שהסביר לאחרונה הסביר:
המטרה "רק לא ביבי" מקדשת כל אמצעיה (6).

קול העם – עושים תקשורת אחרת.

קרדיט ותודה ליניב שלום