פניית לוחמת להצל מראה את התייחסות המדינה לעלייה האתיופית והקשיים עימם נאלצת להתמודד, בניהם השארת המשפחה מאחור.

"היי הצל שלחתי לך את הסיפור האישי שלי בתקווה שתוכל לפרסם ושזה יגיע למקומות הנכונים
קוראים לי יטייש איילו אני בת 20, מתגוררת ביקנעם ומשרתת כלוחמת בחטיבת החילוץ וההצלה.
עליתי לארץ מאתיופיה בגיל 9 יחד עם אמא, בעלה ושלושת ילדיהם.
כשמאחור נשאר אבי הביולוגי יחד עם אשתו ושלושת אחיותי החורגות.
אבי מהווה חלק עצום מחיי, הוא המודל לחיקוי שלי.
אבי לימד אותי ערכים חשובים כמו: כבוד, עזרה לזולת, הסתפקות במועט ועוד, ערכים שעד היום מלווים אותי והפכו אותי למי שאני היום.
12 שנים קשים של געגועים ועצב ענק עברו עלי בלי אבי.
אני מרגישה כלום בלי אבא שלי, אני לא מפסיקה לחשוב עליו ולהתגעגע.
מה אם הוא חולה? מי יטפל בו?
ומה אם הכסף שאני שולחת לא מספיק, מה הוא יאכל?
בשנים אלו הרגשתי שאני נעקרת משורשי ועוזבת את האדם החשוב לי ביותר.
לאחר חודשים רבים שבהם חסכתי כסף סוף כל סוף הגיע הרגע שבו טסתי לבקר את אבי באתיופיה.
אבי גר במחוז גונדר ונישא שנית לאישה בשם בוסה ונולדו להם שלוש בנות.
כמו שאר היהודים באתיופיה אבי מחכה שנים לאישור עלייה לארץ.
לאחר אין ספור נסיונות שלי ושל דודתי לפתוח תיק עלייה לאבי ומשפחתו קיבלנו תשובה שלילית מכיוון שהעלייה נסגרה בעקבות החלטת הממשלה .
לכן אבי ומשפחתו נשארים שם, כל השנים, ממתינים להתר עלייה כשהם חיים בתנאי עוני קשים מאוד.
מאז שביקרתי באתיופיה וראיתי את התנאים הבלתי נסבלים שאבי חי בהם החלתי לשלוח כספים בכל חודש כדי לנסות אפילו במעט לשפר את חיי היום יום שלו ושל משפחתו.
הכסף שאני שולחת הוא מהמשכורת הצבאית ולכן הוא לא תמיד מספיק.
אבי יהודי שלם משני צדדיו, איזה מקום יש ליהודי אם לא בארץ ישראל עם בתו הבכורה.
אני פונה אליכם בגלל שאני כבר עובדת עצות.
הגשתי אין ספור בקשות, פניתי לעמותות והמפ שלי אפילו יצר קשר עם משרד הפנים, וכל הנסיונות האלו כשלו".