הסיפור הזה אולי נשמע כמו סרט הוליוודי אבל הוא קרה במציאות, והשפיע בדיעבד על החיים של כולנו.

לינור בר אל כותבת:

הסיפור הלא ייאמן על המאפיונר היהודי האגדי מאיר לנסקי ועל תרומתו האדירה למדינה. ויש אפילו זווית משפטית בהובלת עו"ד שפטל.

לתפארת מדינת ישראל? – אתם תשפטו.

מאיר לנסקי, בן למשפחת מהגרים יהודים מפולין, ואחד האנשים הכי "מושתקים" לאורך ההיסטוריה שלנו, גדל באיסט סייד בניו יורק בראשית המאה ה-20. הוא עשה את הונו בעסקי הברחת המשקאות עם שותפו האכזר בן 'באגסי' סיגל, הקים את "סינדיקט הפשע הלאומי" עם חברו הטוב והאכזר לא פחות לאקי לוצ'יאנו, וייסד את חבורת המתנקשים "רצח בע"מ".

אלא שלצד חברותו במאפיה היהודית הגדולה של ניו יורק, עבד לנסקי מאחורי הקלעים במשך עשרות שנים – לא פחות ולא יותר – עבור מדינת ישראל והיה בין האחראים הראשיים להתחמשותה המאסיבית ולהצלת חייהם של אלפי יהודים.

לא אלאה אתכם בעלילות המאפיה היהודית בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20, ורק אומר שהיו שם את כל הרכיבים הדרושים לשובר קופות הוליוודי – הרבה מאוד דם, הימורים לא חוקיים ואפילו יהודי חרדי אחד שאמנם הקפיד שלא לרצוח בשבת, אולם עסק בשכלול שיטות החיסול בשאר ימות השבוע.

אלא שלנסקי עצמו לא היה רוצח. הוא נחשב למוח של הארגון ולסמנכ"ל הכספים ולא התעסק באלימות. "תמיד עדיף לא לירות, אם זה אפשרי", אמר פעם. "עדיף להשתמש בשכל, ואם זה לא עובד, אז לעבור לאיומים. אלימות היא תחליף גרוע להיגיון"

ב-1946, שמימדי זוועות השואה התבררו, לנסקי קיבל החלטה אסטרטגית: הוא וחבריו ברחבי ארצות הברית חייבים לסייע בהעלאת שארית הפליטה מאירופה לארץ ישראל, ולעזור להקים את מדינת היהודים.

מאיר לנסקי נתן את ההוראה.

הוא החל לנצל את הכוח וההשפעה שלו בקרב הקהילות היהודיות בארה"ב והפעיל מערכת שלמה של איסוף כספים מיהודים אמידים על מנת לקנות אוניות, ולעזור באיסוף היהודים מכל אירופה והבאתם לארץ, וכל זאת מתחת לאפם של הבריטים.

כשנושא ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל עלה על הפרק, לנסקי החל להפעיל את כל כובד משקלו על נציגי המדינות המצביעות באו"ם, וטענה עקשת גורסת כי היו אלו לנסקי ואנשיו ששיחדו ואיימו על נציגים של מדינות זרות על מנת שיצביעו בעד תוכנית החלוקה.

זה הצליח.

כשהתוכנית אושרה והערבים הכריזו מלחמה, היה זה שוב לנסקי שעסק בהעברת כספים לארץ וחימוש הצבא הצעיר. אם קונים מטוסים בצ'כיה ומאמנים צנחנים, אז מן הסתם צריך הרבה כסף – ולנסקי אסף את כל הכסף.

הקשרים של לנסקי עם ראשי המדינה הצעירה היו ידועים אולם הוצנעו לאורך השנים. טדי קולק, בשליחות בן גוריון, ומנחם פורוש מאגודת ישראל, הפכו לחברים קרובים של לנסקי והיו בסוד העניינים לגביי הפעילות שלו: מערכת משומנת של שוחד והברחות שהופעלה ברחבי ארה"ב לטובת המדינה הצעירה.

אחת הדוגמאות הבולטות הייתה ההשפעה והאופן בו הצליחה חבורת לנסקי לעקוף את האמברגו של הנשיא טרומן על משלוחי נשק למזרח התיכון.

ראש הסוורים בנמל של ניו יורק היה אלברט אנסטסיה, אחד מחמשת האיטלקים בסינדיקט הפשע וחבר של לנסקי. לבקשתו של לנסקי, הוא דאג להעמיס ארגזי תחמושת בחשאי על אוניות שהפליגו לארץ ישראל, ובמקביל להטביע אוניות אחרות, שהיו חשודות בהעברת נשק לערבים.

התרומה האחרונה הידועה של לנסקי ושל חבריו היו מטוסי המיראז' שהגיעו לפני מלחמת ששת הימים. הם שילמו בעבורם. לפי דיווחים מוצנעים אחרים האנרגיה האטומית במדינת ישראל היא גם מתנה שלהם. הם מימנו את הפיתוח וההקמה של הכור.

רק לקראת סוף שנות השישים, ולאחר שפרש לחיים נוחים של פנסיונר יהודי במיאמי, התעוררו רשויות החוק בארצות הברית וניסו להרשיע אותו בעבירות של העלמת מס. או אז הגיע לנסקי לישראל, תחילה כתייר, ולאחר מכן, כששר הפנים סרב להאריך את אשרת השהייה שלו, ביקש לעלות ארצה מתוקף חוק השבות. אך הרשויות חשבו אחרת.

הפרשה, שהתגלגלה לעתירה שהגיש לנסקי לבג"ץ בגין הסירוב להעניק לו אזרחות, זכתה להד ציבורי נרחב בארץ ובעולם. לאחר משפט מתוקשר, דחה נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט את העתירה בטענה כי "עברו הפלילי של לנסקי מהווה סכנה לשלום הציבור".

לנסקי חויב בהוצאות המשפט בסך 2,000 לירות, הוא עזב את הארץ וחזר לארצות הברית – שם זוכה מכל העבירות שעמדו נגדו.

אחד המחקרים ההיסטורים מצביע על כך שהייתה זו גולדה מאיר שזרקה אותו.

התקופה הייתה התקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים. ניקסון היה הנשיא, באוויר נשבו רוחות מלחמה, וישראל הייתה צריכה לקבל את הפאנטומים מארצות הברית. אבל ניקסון לא אישר לשלוח את הפאנטומים עד שלא ישלחו את לנסקי חזרה לאמריקה, כי היה תלוי נגדו צו הבאה.

הנשיא ניקסון רצה לנקום בלנסקי מפני שהאחרון תמך במועמדותו של הנשיא קנדי שנים קודם לכן, ומפני שלא אפשר לניקסון ליהנות מרווחי תעשיית ההימורים באיי הבהאמה, שלנסקי שלט בה ביד רמה.

ב-1979 ביקש לנסקי, שבריאותו כבר לא הייתה יציבה, לבקר בארץ. הוא פנה לעו"ד יורם שפטל, וזה עתר בשמו לבג"ץ בבקשה שיתירו לו לבקר בישראל. שוב רעשה הארץ, אך הפעם לנסקי זכה בעתירה, בתנאי אחד – שיפקיד ערבות כספית בסף מאה אלף דולר, ושביקורו לא יארך יותר מחודש.

לנסקי סירב בטענה שהמילה שלו שווה יותר ממאה אלף דולר. בסופו של דבר הוא ויתר על הביקור, ושנתיים מאוחר יותר, ב-15 בינואר 1983, הלך לעולמו בביתו שבמיאמי, כשהוא מצטרף לרשימה מצומצמת של מאפיונרים שמסרו את נשמתם לבורא בשנתם.

הבולשת האמריקאית, שהעריכה כי הונו של לנסקי נאמד ב-300 מיליון דולר, לא הצליחה למצוא את הכסף עד היום.

יהי זכרו ברוך!