בנימין נתניהו הוא אולי הנואם הטוב ביותר שהיה לעם ישראל. אין חולק על כך שהנאומים שלו פשוט כובשים. ניסינו להבין מהיכן הגיע הכשרון העצום והגענו לסבו של בנימין – נתן מיליקובסקי

כבר בהיותו בישיבה החל לשאת נאומים והרצאות . בהיותו בן עשרים יצא למסע תעמולה למען הרעיון הציוני. בשנים הבאות המשיך לעסוק בתעמולה ציונית ונודע בנאומיו כנגד תנועת "הבונד" ותנועות יהודיות סוציאליסטיות אנטי-ציוניות אחרות. בקונגרס הציוני השישי היה בין המתנגדים לתוכנית אוגנדה, אף על פי שהשתייך למחנהו של תיאודור הרצל.

ב-1908 עבר לפולין והתמנה למנהל הלימודים העבריים בגימנסיה העברית של מרדכי יעקב (מגנוס) קרינסקי בוורשה. במקביל המשיך להטיף לרעיון הציוני ברחבי פולין: הוא עבר במאות עיירות ונחשב לאחד הנואמים הציונים הפופולריים. ב-1912 עבר ללודז', ושימש כדרשן בבית הכנסת הציוני "בית יעקב".[1] את דרשותיו נשא גם בעברית דבר שלא היה נפוץ באותה תקופה.[2] ב-1913 דיווח עיתון "הצפירה" על אירוע רב משתתפים שנערך על ידי אנשי המזרחי בלודז'. בין השאר הוזכר "הנאום המצוין" של הרב מיליקובסקי, שנישא חציו בעברית וחציו ב"יהודית" (=יידיש).[3] על פי בנו, בן ציון נתניהו, משפחת מיליקובסקי הייתה אחת המשפחות הבודדות בעולם שדיברו עברית באותה עת.[4] ב-1914 התמנה לרב העיר רובנה, אולם בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשאר עם משפחתו בלודז'.

 

ב-1924 עבר עם משפחתו לירושלים, ובאותה שנה יצא לאנגליה בשליחותו של מנחם אוסישקין במטרה לגייס תרומות עבור הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. בעקבות ההצלחה שנחל במסעות אלו נשלח לארצות הברית בשליחות הקרן הקיימת לישראל. נאומיו הרבים עשו רושם רב על יהודי ארצות הברית. בשנת 1926 דיווח העיתון "דאס אידישע פאלק", עיתונם של ציוני אמריקה כי הרב מיליקובסקי הרצה במשך תשעה חדשים שבע מאות הרצאות. פעם בשנה היה נוהג להגיע לביקור בארץ ישראל. ב-1928 אסף חלק מנאומיו והוציאם בספר "עם ומדינה".[7]

 

הרב קוק כינה אותו בהספדו: "נואם בחסד עליון" בעל "קסם בפיו ובשפתיו" ואמר כי "מועטים מאוד הם בני אדם מסוגו, שיהיו עממיים כל-כך, נועדים לרבים כל-כך, ונישאים על לשון רבים לתהילה ולהערצה במדה כזו".[11]

הרב מיליקובסקי התפרסם כאחד הנואמים הציוניים הטובים ביותר ביידיש ובעברית. לדרשותיו נהרו אנשים רבים.

על הביקוש הרב לנאומיו כתב ד"ר ב' גוטליב, עיתונאי יהודי אמריקאי שסיקר את יהדות פולין בשנות העשרים של המאה ה-20: "מיליקובסקי – היו פשוט קטטות מסביב לו. לא היה אולם גדול למדי בוורשה, בלודז' או בלובלין, בשדלץ ובערים פולניות אחרות שיכול היה להכיל את כל הקהל שבא לשמוע את הנואם המפורסם. היו שוברים איפוא את הדלתות, נכנסים דרך החלונות, עומדים במסירות-נפש ממש נגד השומרים, ובלבד שיזכו לשמוע מילה מפיו. עד שפעמים הוכרח הרב מיליקובסקי לחדול מלהופיע באסיפות".

בכתבה אחרת משנת 1926 תיאר את שיטת הנאום שלו: "הרב מיליקובסקי מאחד בנאומו מסורת עתיקה וסגנון מודרני, נוסח יהודי וחילוניות. השיטה שלו היא לבנות את ההווה על עובדות היסטוריות, על הפסיכולוגיה של התולדה, אם אפשר להתבטא כך. לשונו לבה רותחת, מלאה טמפרמנט לוהט, ובמעופו הגדול הוא מרומם את השומעים עד לאכסטאזה העליונה. אין זה שיר הלל סתם, אלא ניסיון למסור במילים את כוחו של הרב מיליקובסקי כנואם. אבל מושג אמיתי יכול אדם לקבל רק כשהוא שומע אותו".

בכתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" במלואת 30 יום לפטירתו נכתב: "צערו הגדול אשר נשא בחובו היה דבר היפרדו מוולוז׳ין עוד בשחרית ימיו. שמעו כנואם עממי לציון ממדרגה ראשונה הלך למרחקים, והוא נקרא להירתם לעבודת התעמולה למשך עשרות שנים, בהן שנים שהטיף יום-יום, בהם ימים שנאם חמש פעמים ביום. מאסיפה לאסיפה אץ רץ, אם בטקסי ואם במרכבה, אם ברכבת ואם רגלי. ובכל אספה גישה אחרת, קונטקט אחר. ובכל אספה קולות וברקים, ניצוצות ניתזים, אמצעים להשפיע ולהכניע".

ומכאן אנו מבינים מהיכן מגיע הכשרון של ראש הממשלה